את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק

על קצה המזלג ניסיתי להעלות את הסיפור האישי יחד עם ההתמודדויות הכלליות. הסיפור לא תם. אולי לעולם לא ייתם. הזיכרונות יישארו – הם צרובים בנו.

  • הקדמה

א.1. רקע כללי תחושות התושבים

"בקיץ 2005 לא יישארו יהודים ברצועת עזה" – יצא ראש הממשלה אריאל שרון בהכרזה בכנס הרצליה 2004. חייהם של כ-8000 תושבי גוש קטיף הוטלו באחת לטלטלה רגשית ומעשית. כבר למעלה מעשור שהגוש ידע מתח בטחוני, אירועי טרור וירי מרגמות ונשק קל אל תוך היישובים. הדרכים היו בחזקת סכנה תמידית. החיים לא היו פשוטים כלל, אבל תושבי הגוש החזיקו בעוז באדמתם, שמרו על שגרת חיים עד כמה שניתן, חיזקו זה את זה והתחזקו זה מזה. הצהרת ראש הממשלה נחוותה על ידי רוב התושבים כסטירת לחי מצלצלת. רק שנתיים קודם לכן, לאחר פצמ"ר שפצע אשה ובנה בישוב עצמונה, אמר שם שרון: ..."כולנו צריכים להודות לכם על עמידתכם. אין לי ספק בצדקתו המוחלטת ובזכותו המלאה של עם ישראל על ארץ ישראל... מדובר כאן במאבק ממושך... המאבק הזה כאן הוא שקובע. זה הביטחון של מדינת ישראל". התפנית הייתה בלתי צפויה, נגדה את מצע הליכוד ואת אמירתו של שרון בפריימריס: "דין נצרים כדין תל אביב", והובילה לתחושות של נטישה ובגידה.

הדילמות בפניהן הועמדו התושבים, ולהן היה צריך למצוא תשובה בתוך כשנה וחצי היו הרות גורל: לשתף פעולה עם התהליך, כפי שקיוו/ציפו יוזמיו ותומכיו? או אולי לצאת למאבק כנגדו? משמעות ההחלטה לכאן או לכאן הייתה עצומה: משמעות שיתוף פעולה עם התהליך הייתה ויתור מראש על הסיכוי לבטל אותו. לשים בצד שלושים שנות חיים של ציונות, הפרחת השממה, הקמת משקים חקלאיים לתפארת, קהילות שנבנו מתוך שיתוף ועזרה הדדית, מסירות נפש על האחיזה בחבלי ארץ מרוחקים ומוקפים אויבים – יישובים שהוקמו בהחלטות ממשלה, מתוך חשיבה ביטחונית לטובת מדינת ישראל כולה. האם יעלה על הדעת לעזוב את כל אלה: ערכים ומטענים אידיאולוגיים ופיסיים כאחת - ללא מחאה? גם פועל שפוטר ממפעל מוחה על כך, על אחת כמה וכמה, עובדים במפעלים שחרב הסגירה מונפת מעליהם יוצאים למאבקים כוחניים ומתוקשרים, וכאן – מפעל חיים שלם עומד להימחות ללא שוב מעל פני האדמה ומצפים ממקימיו ובוניו שיצאו "מתוך הסכמה"?! ומאידך – יציאה למאבק כרוכה בסיכון היכולת לבנות חיים חדשים: לדאוג לקורת גג אחרי אוגוסט 2005, לפרנסה, למקומות חינוך לילדים. אחד מאמצעי הלחץ שהופעלו כנגד מתיישבי גוש קטיף הייתה קביעה בחוק שמי שלא יעזוב את הגוש עד תאריך היעד, לא יהיה זכאי לחלק משמעותי מהתשלום שנקבע עבור הנכסים שהושארו ושנות החיים הפוריות שהושקעו במקום, כסף שאיתו אמורים לבנות את העתיד. גם כך – מסגרת הזמן של שנה וחצי מאז הולדת הרעיון ועד סוף יישומו היא כמיטת סדום לצורך העתקת יחידים ומשפחות בצורה שלא תפגע ביכולת הפרנסה שלהם, מה גם העתקת קהילות שלימות על המרקם הקהילתי העדין המאפיין כל אחת ואחת מהן.

ככל שחלף הזמן והתקרב קיץ תשס"ה-2005 הפכו הדילמות מעשיות ואישיות/משפחתיות יותר: לארוז או לא? מה לארוז ולהוציא מהגוש למקום מבטחים לפני הגירוש? אולי בכלל לא לארוז? אולי לארוז הכל? מתי לעזוב? מה יקרה? איך להסתדר עם הדעות השונות בקרב בני משפחתי? האם להוציא את הילדים קודם – למניעת טראומה? האם נפתח את הדלת לחיילים? האם נתנגד? האם נדבר איתם? ואולי בכלל יקרה נס וכל האיום הזה יוסר מאיתנו כבמטה קסמים? איך ישפיע המהלך הזה על כל אחד באופן אישי? על המשפחה? על הפרנסה? ועוד, ועוד...

חלק מהאוכלוסייה חתם לפני התאריך הקובע על הסכם עם מנהלת סל"ע ועברו לקראווילות – מבנים יבילים שהוקמו בניצן מבעוד מועד כדי לקלוט את ה"מפונים / מגורשים". חלק מהתושבים, שחיכו לחיילים שיוציאו אותם מבתיהם, הוסעו באוטובוסים לבתי מלון, שם נאלצו לשהות בין שבועות מספר לשמונה חודשים – עד שתושלם הקמת הקראווילות עבורם במקומות היעד השונים, תהליך שהחל רק אחרי שהושלם התהליך הכואב של היציאה מרצועת עזה.   

ההורים הכאובים היו ברובם "נוכחים נפקדים" בחיי ילדיהם. הילדים הצעירים חוו טיפול פיסי ללא נוכחות רגשית מצד ההורים. סוג של נטישה מנטאלית. חלק מהם יבטא זאת אחר כך, בתקופת הקראווילות, בחרדת נטישה: קושי להיפרד מההורים כשמגיעים לגן הילדים בבוקר, רצון לישון במיטת ההורים, קושי לצאת מהבית באופן עצמאי בשעות אחה"צ למשחק עם חברים, לבית של חברים. חלק מהילדים כאילו "הקפיאו" את התפתחותם ואפילו נסוגו אחור. תינוק שכבר החל לצעוד את צעדיו הראשונים, חדל לנסות ללכת למשך כמה חודשים. מי שהחל לומר מילים ראשונות – נעצר. הילדים הבוגרים יותר, ראו את אוזלת היד של ההורים במניעת העקירה, הרגישו את חולשתם וכתוצאה מאלה חלקם החלו לקחת אחריות גדולה יותר על הילדים הצעירים מהם, מעין "ילדים הוריים", וחלקם החלו לבדוק את גבולות הסמכות ההורית: באיזו שעה לקום בבוקר, האם כן/לא להצטרף להורים ולמשפחה בזמני הארוחות במלון, היכן להסתובב בשעות היום והלילה, עם מי ועד מתי. ההורים, שגרו בחדרים נפרדים מילדיהם בבית המלון, אבדו שליטה. באחת מפגישות הייעוץ לאימהות שהתקיימה במלון, אחת האמהות התלוננה שבנה הבוגר, כבן 19, הפסיק לעשות כל דבר שהוא. למד קודם בישיבה – אבל יצא ממנה, וכרגע לא מוכן להשתלב בשום מסגרת. ישן בשעות היום, ובלילה מסתובב עם חברים בין בתי המלון ומשווים את התנאים... המנחה שאלה את האם: ומה את עושה עכשיו בחייך? "אני", השיבה האם, "בהפסקה. פגעו בי כל-כך קשה, ואני בהתאוששות. בבדיקה". "אם כך", החזירה לה המנחה, "מדוע הבן שלך לא יכול "לקחת הפסקה" מהחיים כמוך?"

התהליך שהחל בהוצאת תושבי גוש קטיף וצפון השומרון לא הסתיים גם כעשר שנים אחר כך – חורף 2014-2015. יותר מ50% מהמשפחות כבר זכה להיכנס לבית הקבע בתוך הקהילות החדשות שהוקמו, אבל ישנם עוד יישובים-קהילות שלימות שטרם זכו להתחיל ולבנות את הבית[1].  

א.2. רקע אישי

אני תרפיסטית במוסיקה ותושבת גוש קטיף. בשנים האחרונות של הגוש הוקמה בו יחידה להתפתחות הילד "קדימה – היחידה להתפתחות הילד בגוש קטיף", ובה עבדתי. ליוויתי בעבודתי ילדים שחוו אירועי טרור, איבדו בני משפחה, חבריהם התייתמו, וגם ילדים עם קשיים "רגילים": בעיות התפתחות למיניהן, קשיים רגשיים על רקע גירושי הורים, קשיי קשב וריכוז ועוד... לא פשוט לעבוד עם אוכלוסיה שאת חלקה אני מכירה מקרוב או מרחוק. לא פשוט לעבוד עם אוכלוסיה שאני חלק ממנה, חווה את האירועים, שותפה לכאב, שותפה לפחדים, לכעסים, לתקוות ולאחווה. אבל שם חייתי, שם עבדתי, ומשם גם גורשתי באותו הקיץ.

בשנה ש"אחרי" לא עבדתי כמטפלת. הייתי מרוסקת, ובעצמי ביקשתי טיפול במסגרת "מענים". אצל איילה גרבר, תרפיסטית במוסיקה אף היא, מצאתי מקום לפרוק את הכאב העצום, את התסכול, את החששות, למצוא מחדש את הכוחות שיש בי ולהאמין בהם, ולטפח את התקווה להמשך. לאחר שנת התאוששות, ובתוך לימודיי לתואר שני בתרפיה במוסיקה, הצטרפתי ל"מענים" כמטפלת.

א.3. מעורבות אישית של המטפל כסוגיה בטיפול

אוכלוסיית המטופלים שלי, רובם ככולם ילדים. חלק קטן מההורים אני מכירה אישית, חלקם זרים לי לחלוטין. אני חשה שעובדת היותי מהגוש יוצרת אמון מיידי אצל ההורים, ותחושה של שותפות גורל. עברתי אותן החוויות, או דומות להן, אז אני מסוגלת להבין אותם יותר מאחרים. מאידך – אני נעה בתחושותיי בין הזדהות לאמפתיה, כואבת את הכאב ממש איתם, אבל צריכה להיזהר כל הזמן להישאר מקצועית, עניינית, שהטיפול לא ייפגע כתוצאה מהקרבה היתירה.

ככל חוויות החיים - חוויות העקירה מגוש קטף הן מאוד אינדיבידואליות, למרות שקרו לציבור גדול. במהלך העבודה הייתי צריכה להיות מאוד קשובה להורים ולילדים, ולהיזהר שלא להבין אותם מהר מדי, כלומר – לא לפרש את החוויה עליה הם מספרים בעיניים שלי, אלא באמת לשאול ולנסות לרדת לחקר החוויה שלהם והרגשות שלהם. ככל שחלף הזמן, סוגית עזיבת גוש קטיף נהייתה פחות בולטת בטיפול, והתכנים שעלו בטיפולים היו קשורים יותר לחוויות היום-יום: דפוסי התנהגות משפחתיים ואישיים, יחסי הורים ילדים, הסתגלות חברתית ולימודית, התמודדות עם התנהגויות שונות ועוד... טיפול "רגיל". ועם כל זאת – חווית הבניה, ייסורי הבנייה, המעבר לבית החדש – גם הם היו נושאים שעלו מצד ההורים ומצד הילדים כאחת.

לא אפתח לדיון את הסוגיה כיצד ניתן ליצור עבודה טיפולית מקצועית ויעילה כאשר יש היכרות אישית, או תחושת שותפות גורל והזדהות. אומר רק שההדרכה שקיבלתי במסגרת מענים מדפנה שניר, האירה את עיני במציאת האיזון בין ההזדהות לאמפתיה, עזרה לי למצוא את "שביל הזהב" שלי כמטפלת, לשים בצד את החברות ואת ההיכרות האישית, ולהיות בשיחותיי מקצועית ויעילה, עד כמה שניתן, עם המטופלים והוריהם כאחת. תודתי נתונה לדפנה בפרט ול"מענים" בכלל על האמון שנתנו בי, על שאפשרו לי לעבור את המסע הזה עם המטופלים, מסע שהיה עבורי חוויה מרפאת, ותרם רבות להתפתחותי המקצועית. אחרונים חביבים – תודה למטופלים ולהוריהם שנתנו בי את האמון, שהגיעו ועבדו יחד אתי במסע של שיקום. ומעל לכל – תודה לבורא עולם.

הפגישות עם המטופלים התקיימו בקליניקה שלי בניצן. בתחילה, בסלון הקראווילה, אותו סגרתי בדלת הזזה, שהבאנו מהבית בנווה דקלים. אחת לשבוע הפכתי את הסלון לקליניקה, הבאתי כלי נגינה, כריות לישיבה, חמרי יצירה – ועבדנו. כשסיימנו – אספתי הכל לארגזים, והחזרתי את הסלון לקדמותו. לאחר כשנה רכשתי מכולה, הצמדתי אותה לקראווילה – ונותר מקום שמשדר הרבה יותר קביעות, אינטימיות, מקום בטוח. כשבנינו את בית הקבע, ייחדתי חדר עבור קליניקה עם כניסה מבחוץ ישירות אליו ועם שירותים צמודים. נוצר מרחב של ממש, עם ממ"ד קרוב מאוד – בית. כך, שותפים לחדרים השונים, עברו אתי המטופלים והוריהם את הדרך מהארעי לקבוע, את תחושות השמחה על ההתפתחות, את ההתלבטויות המלוות את הבניה.  

 


ב. שינויים בסיבות ההפניה לטיפול לאורך התקופה

ב.1. חלוקה לקבוצות והתמקדות בפחדים ותוקפנות

כהכנה למאמר זה חילקתי את קבוצות המטופלים איתם עבדתי לשלוש קבוצות גיל: 0-7, 7-10, 10 ומעלה, בגלל הבגרות הרגשית השונה בכל גיל, בגלל ההבדל ביכולת השפתית לבטא רגשות ורעיונות, ובגלל הדרישות השונות שהסביבה מציבה לכל קבוצת גיל.

ניסיתי לבדוק האם יש משהו משותף לכל קבוצת גיל שמבדיל אותה מהקבוצות האחרות. לא ביצעתי סטטיסטיקה של ממש אלא ספירה, כאשר לכל ילד יכולות להיות כמה תופעות בגללן הופנה לטיפול, וכן – לא היו בידי טפסים של הפניה, והרישום שנעשה היה באינטייק שלי, כשלעיתים קרובות הסיבה שניתנה לי על סמך האינטייק הטלפוני של "מענים" לא מונחת לפני. הקריטריונים אותם בדקתי: הרטבה והתלכלכות בצואה, תוקפנות, פחדים, קושי בלימודים, ותופעות גופניות חריגות. מספר ההפניות הגדול ביותר התייחס לחרדות ולתופעות של תוקפנות, לכן אנתח רק שתי תופעות אלה, ובתיאורי המקרים הפרטניים אתייחס לחלק מהתופעות האחרות.

חילקתי את התקופה של 9 שנות פעילות של מענים לשני חלקים לא סימטריים. החלק הראשון – עד "עופרת יצוקה"[2] 2005-2008, והשני מ"עופרת יצוקה" והלאה 2009-2014. קבעתי את נקודת הזמן של המבצע הצבאי כנקודת הפרדה, כי לדעתי יש הבדל מהותי בין ה"לפני" ל"אחרי". ראשית, עד המבצע ירי הטילים מהרצועה הורגש אצל מיעוט קטן מאוכלוסיית המפונים, ונראה שלפני המבצע רוב האנשים חשו הקלה מהמתח הביטחוני שליוה את החיים בגוש קטיף. המבצע הצבאי החזיר את מציאות האזעקות כאשר הקראווילות העשויות גבס לא יכלו לספק את המרחב המוגן הדרוש ליצירת תחושת ביטחון כלשהי, וצינורות הביוב הרחבים מבטון, שהובאו באיחור כדי לשמש מיגוניות, זכו לשם "ביוביות". מציאות זו העמידה באור נלעג את אמירתו של שרון ש"יש פתרון לכל מתיישב", כאשר למעלה משלוש שנים אחרי הגירוש/ההתנתקות כולם עדיין במבנים ארעיים והפתרון מהם והלאה. רבים נטלו את בני המשפחה ונסעו צפונה, כדי להתרחק מאימת הטילים. תחושת הארעיות, הפחד והכעס התעצמו.

שנית, היו עדויות מצולמות ומדווחות של חיילי צה"ל שנכנסו לשטחי ישובי גוש קטיף החרבים, ומסרו למשפחות ד"ש מהבית. אצל רבים הייתה תחושה/ציפייה/כמעט וודאות שהנה בקרוב חוזרים הביתה.

ולאחרונה, הנימוק שההתנתקות תתרום לביטחון מדינת ישראל בכלל ויישובי הדרום בפרט נראה כהפוך מהמציאות. כל הסבל היה ויהיה לשווא.

 

ב.2. ממצאים[3]:

ציפיתי שאחרי המבצע יהיה שינוי כלשהו בסיבות ההפניה: אולי יותר חרדות, אולי יותר כעסים ואגרסיות, אבל בחינה של הנתונים שבידי העלתה שאין שינוי במספר המטופלים שהופנו בגלל חרדה או בגלל אגרסיביות, אם נסתכל לפי כלל אוכלוסיית המטופלים בלי להתחשב בקבוצות הגיל. אם לפני המבצע היו כ- 44% מההפניות שכללו תוקפנות או אגרסיות כסיבה להפניה, הרי שאחריו מצאתי כ- 42%. אם לפני המבצע היו כ-56% שהופנו בגלל חרדות, אחריו היו כ- 54%.

אלא שבהתבוננות בהפניות שהגיעו אלי לפי קבוצות גיל נמצא שהחרדות אצל בני 0-7 לפני המבצע היו 100%, ואילו לאחר המבצע ירדו ל – 50% בלבד. בגילאים הגבוהים יותר התמונה שונה. רמת החרדה עלתה: בגילאים 7-10 לפני המבצע היו כ-40% שהופנו בגלל חרדה, לעומת כ-55% לאחריו. ובגילאי 10 ומעלה כמעט הוכפל מספר הפונים בגלל פחדים: מ- 33% לפני המבצע לכ-60% לאחריו. כלומר אצל הצעירים רמת החרדה ירדה, בעוד אצל הבוגרים יותר היא עלתה.   

מבחינת תופעות האגרסיות ניתן לומר שהשינוי נראה קטן: 0-7 מכ- 33% עלה לכ- 40%, בני 7-10 לא היה כלל שינוי, ובני 10 ומעלה מכ- 50% ירד לכ- 41%.

מבחינת ההתאמה לדרישות הלימודיות: בקבוצת הגיל 0-7 לפני המבצע לא עלתה סיבה זו כלל, בעוד לאחריו אצל 3 ילדים מתוך 10 היה קושי שפתי מילולי בבתים דו מילוליים וקושי בקשב וריכוז. גם בקרב קבוצת גיל 7-10 נרשמה עליה מ 25% ל- 40%.

 

ב.3. ניתוח הממצאים

כל הסבר לשינוי יהיה בבחינת השערה בלבד, אבל בכל זאת נדרשת התייחסות.

רמת חרדה: הילדים הצעירים, גיל 0-7, חווים את העולם דרך הוריהם.

לדוגמה: אביב[4] בת 6 הופנתה בגלל רגישות גבוהה לרעשים שבאה לביטוי אפילו בגשם. לדברי האם: "כשמתענן – גם פניה מתעננות", פוחדת בצורה קיצונית מרעמים. רגישה לשינויים באופן כללי. במקום מגוריהם בגוש היו נפילות של פצמ"רים, וכבר אז, כילדה צעירה, אביב הראתה חרדה מהקולות העזים, מה גם שבאזור הישוב שלהם היו הרוגים מנפילות, דבר שמעלה את מפלס החרדה של המבוגרים, וגם של הילדים. הילדה הייתה אז צעירה מכדי להבין. בנוסף, האם חוותה את פינוי ימית כנערה בגיל 14. כששקלו לקנות בית בגוש קטיף הבן התנגד: ואם יפנו גם פה, כמו שפינו אותך אז? כמו הוריה – את הילדים הקטנים הוציאה מהבית לפני שהגיעו החיילים. סידרה מיד את הקראווילה, אבל הייתה ציפייה ששלוש שנים לאחר הגירוש כבר יהיה בית קבוע - ואין. אמנם הפרנסה לא נפגעה – שני ההורים המשיכו במקומות עבודה דומים. אבל  איזה משקל יש לפצמ"רים מהעבר? לשחזור טראומת עקירה מהבית אצל האם?

כשזמן השהיה בקראווילות הלך והתארך – תחושת ה"בית" של המשפחות התבססה. זה היה הבית שהילדים הכירו רוב חייהם. יכול להיות שההורים כבר הסתדרו יותר מהבחינה הכלכלית, והילדים הצעירים הרגישו יותר ביטחון באופן יחסי לתקופה שבין 2005-2008. אולי זה יכול להסביר שרמת החרדה אצל הילדים הצעירים יותר פחתה.

לעומתם, הילדים היותר בוגרים ויותר מבינים יכלו לקלוט משיחות המבוגרים את תחושת חוסר הביטחון שהתעצמה בעופרת יצוקה, ומאז חזרה בעמוד ענן, צוק איתן, וגם ביניהם. אם שלוש השנים הראשונות היו עבורם תקופת הקלה בגלל היעדר אזעקות ונפילות, יחסית למציאות שזכרו מגוש קטיף, הם יכלו להבין עד כמה הקראווילה לא מספקת הגנה מפני טילים. כל "סיבוב" הסלמה באירועים הביטחוניים הביא לגל של פניות עקב פחדים.

 


ג. תיאורי מקרה

לעקירה מבית יש מאפיינים ייחודיים משלה בסימפטומים שיבואו לביטוי בתהליך הטיפולי. מתוך המטופלים איתם עבדתי, בחרתי כמה, שהתהליך הטיפולי שלהם ממחיש את הסוגיה הטיפולית איתה התמודדו.

 

ג.1. עיבוד חווית הגירוש

ענבל, הבת הבכורה במשפחתה, הייתה בת 6 כשנעקרה מזרועות אביה ע"י החיילים, והגיעה לטיפול לאחר קצת יותר משנה, בסוף 2006. ההורים מספרים שחווית היציאה מהבית לוותה בהתנהגות אגרסיבית ביותר של החיילים. דחפו עליהם שולחן, היו צעקות, דחיפות ומכות. בתקופת המלון הייתה מאוד אחראית, יציבה, עזרה בהתארגנות עם הילדים הקטנים יותר. הקושי החל מעט אחרי שהרגישו ש"התיישבו" בבית הזמני, כשההבדלים בין היישוב הקודם לתנאי החיים הנוכחיים נהיו יותר בולטים. וכאשר ההורים התחילו להרגיש יותר יציבים ומאורגנים. בבית משוחחים על הזיכרונות מהיישוב ועל חווית העקירה הקשה, כל מה שעולה לטוב ולמוטב, אבל ענבל מסרבת לדבר. כאשר פותחים אלבומי תמונות כהזמנה לדיבור – ענבל יוצאת מהחדר בניגוד לילדים אחרים שמדפדפים, שואלים, משוחחים. בדרך כלל היא הבכורה, המנהיגה, עוזרת עם הילדים. אבל לעיתים היא שתלטנית, פוגענית, וקורה לעיתים תכופות שתגובותיה הרגשיות יוצאות מפרופורציה: היא לא מסוגלת להיפרד: כשמישהו מגיע לביקור, או כאשר הם נוסעים לבקר – שעת הפרידה מלווה בבכי וסצנות, תוך צעקות שהפרידה הורסת הכל, והביקור לא היה שווה כלום. כשהיא נתקפת בזעם או בצער, היא לא מסוגלת לשלוט ברמת הצעקות והבכי, וגורמת סבל רב לעצמה ולסביבתה. בחברה היא יותר מאופקת. מנהיגה. במפגש הראשון ענבל עוברת דרך ארוכה: כשהיא מגיעה לחדר – היא מתרפקת על אימה ומסרבת להניח לה לצאת – ואני מאפשרת. בהדרגה היא מתחילה לסמן לי במחוות של "כן" ו"לא" היענות להצעותיי, מצטרפת אלי לאלתור על הכסילופון, האווירה מתרככת עם משחק במקלות "בום" צבעוניים שמנגנים וקופצים בו זמנית. ענבל עוברת לאלתור אישי על הפסנתר, תוך שהיא בוחנת תחילה את אמצע הפסנתר, את הצלילים הגבוהים – שנתפסים כמרגיעים, ורק לבסוף את הצלילים הנמוכים, אליהם היא מגיעה בהדרגה, כשאחרי כל כמה צלילים היא חוזרת לאמצע הפסנתר ולצלילים הגבוהים יותר - לאיזון. מהימנעות מוחלטת היא מסוגלת לעבור לביטוי עשיר על כל הפסנתר, עד כדי כך, שלקראת סוף המפגש אני צריכה לרמוז לה בעדינות, שצריך לסיים את הפרק הזה של היצירה שלה. נראה שבמפגש הזה היה עיבוד ליכולת לפגוש צלילים שבדרך כלל מתפרשים כמאיימים – צלילי הבאס של הפסנתר, ולעבוד איתם. והיכולת להיפגש עם איום ועם צלילים שמסמלים חשיכה נראית לי משמעותית מאוד לגבי ענבל. היה גם הצורך להיפרד מהנגינה – שהייתה לה מאוד משמעותית, והיא צלחה את הפרידה הזו. גם במפגשים הבאים ענבל מסרבת לדיבורים על היישוב שהם כואבים לה מדי, אבל החומרים המוסיקליים מספרים את הסיפור: אלתורים שנקטעים בפתאומיות ללא סיום מובנה, ציור שיכול לסמל את הצורך שלה שההורים יגנו על המשפחה, נקודות אור בתוך החושך, ועוד. במפגש השנים עשר, האחרון, היא בוחרת בשיר "עלה קטן" של פריד ומציירת עץ ללא שורשים ואדמה. בשלב הזה של עבודתי ב"מענים" מסגרת שנים עשר המפגשים נראית לי כמוחלטת, וטרם למדתי לבקש הארכות. מה גם שענבל לעיתים שמחה  לבוא, ולעיתים מסוגרת, צריכה שאחזר אחריה, ומשדרת הימנעות. היה עיבוד. חלקי. משפחתה של ענבל טרם החליטה לאן תמשיך מהמקום הזמני. היישוב שלהם עתיד להתפצל, והעתיד לא ברור...   

 

ג.2. אסתמה – תגובה גופנית למצב דחק קיצוני

עילאי בסך הכל בן שנתיים וחצי כשהופנה אלי לטיפול. הצעיר מבין 3 ילדים: בת 13, בן 10 ועילאי. האב חווה את פינוי ימית בהיותו כבן 17. האם חלתה לפני כ-5 שנים ועברה תקופה קשה. כשילדה את עילאי היה נראה שההחלמה מלאה. לקראת העקירה האבא ארז את חפצי המשפחה, בזמן שהאם כלל לא האמינה באפשרות שהעקירה תתרחש. עילאי, בן ארבעה חודשים, סבל מאסתמה לאחר העקירה, והיא נעלמה לאחר חודשים ספורים. בהמלצת פסיכולוג עילאי לא נשלח למעון, כמו אחיו הגדולים ממנו בשעתם, אלא בזמן שהאם בעבודה הסבתא שומרת עליו. המשפחה לא פנתה לטיפול סמוך לעקירה, שכן הרגישו חסונים מספיק להתמודד בכוחות עצמם. כשנה וחצי לאחר העקירה המשפחה חוותה תאונה קשה ממנה נחלצו ללא פגע פיסי, ממש בעור שיניהם. האוטו נשרף לעיניהם ובו מטען שהיה מאוד חשוב למשפחה. לאחר התאונה עילאי סבל שוב מאסתמה, ירד במשקל, ונהיה רגיש לרעשים. האמא והאחים הגדולים מטופלים אצל פסיכולוג, אבל עילאי צעיר מדי... באינטייק - עילאי משחק בחדר תוך שאמו ואני מדברות ואני רושמת. הוא מפגין משחק עצמאי, מדי פעם ניגש אל אמא ומראה לה דברים. לא מדבר. הטיפול בעילאי טיפול דיאדי – עילאי ואמא יחד. כמעט בכל מפגש, בכל פעם בחלק אחר שלו, עילאי חוזר אל אמא, מבקש מוצץ, ונכנס למצב של being. מוסיקה רגועה, מסאג' קליל עם כדור קוצני או גלילים, המהום. "זה לא בזבוז זמן", אני מסבירה לאמא, זה מצב חשוב ביותר בהתפתחות, יכולת להיות בלי לעשות, וכאן יש לו ערך מוסף חיוני: הפגת מתחים, מתן אמון במקום, בטיפול. הוא נשאר כך מספר דקות, וחוזר לעבוד. עילאי אוהב לשחק בבובת חילזון גדולה: הבית על הגב – מקום בטוח... הוא אוהב לשחק בבובת התנין: לפעמים הוא תוקף את אמא או אותי בעזרת הבובה וצוחק. (אני החזק. אני השולט. וגם – עד כמה מותר לתקוף בתוך משחק, להישאר במשחק ולא להכאיב באמת). לעיתים התנין אוכל את התינוק – והוא נותן לי את בובות אמא או אבא ודורש שאציל את התינוק. (אולי כדי להביע אמון שאני יכולה לעזור, שהוא מרגיש שאני עוזרת לו). את כל אלה אני מלווה בשירה מאולתרת המתארת את המתרחש. לעיתים הוא מתכנס תחת בד עם אמא, כמו באוהל, או כמו ברחם (חזרה למקום מושלם, מנותק מהעולם), – ומשחק שם בכלי הנגינה השונים. הוא מתנסה בתיפוף חלש ומגביר אותו בהדרגה – עד שרוכש את היכולת לכוון את הווליום המתאים לו. הוא מתנסה בפירוק כלי נגינה והרכבתם מחדש, ולומד גבולות: מה מותר / אפשר לפרק ומה לא. המפגשים האחרונים מתקיימים בסביבות חנוכה: אנחנו מתנסים בחושך, בנרות = אש שהוא מסוגל לכבות! (חוויה מתקנת לאוטו שנשרף לעיניהם), בקולות רמים שהוא מפיק מהתופים. עילאי כבר מדבר קצת, שר קצת, ויש לו הרבה יותר ביטחון. הוא פחות רגיש לרעשים, וניתן לומר שהתגבר.

 

ג.3. חווית נטישה – קושי בהיפרדות

תמר בת שש בגן חובה, מגיעה אלי שנתיים אחרי העקירה. היא השישית מבין שבעה ילדים במשפחתה. אחותה התינוקת צעירה ממנה בכמעט שש שנים. תמיד הייתה המפונקת – אבל הייתה עצמאית, הלכה לגן הילדים ברצון וללא בעיות. ילדה שמחה וחכמה. מאז הגירוש האמא מתארת היצמדות של הילדה אליה. במלון היא כל הזמן בכתה, וסירבה לעזוב את ההורים לרגע. כמעט למותר לציין שלעיתים קרובות תמר ישנה במיטת ההורים. בשנה שעברה כבר הייתה הקלה מסוימת, אבל לאחר הלידה האחרונה שוב נסיגה. תמר מתקשה מאוד להיכנס לגן ולהיפרד מאמא, תופעה שכבר נעלמה בשנה שעברה. היא לא יוצאת לשחק עם החברים במשעול, זקוקה לליווי לכל מקום שהוא. בפגישות הראשונות מתברר שתמר לא מוכנה להיות אתי לבד, למרות שכאשר אמא או אח גדול נמצאים איתה היא מאוד נהנית מהמפגשים וממשחקי הנגינה, ואנחנו עוברים רשמית לטיפול דיאדי. במפגשים המשותפים תמר ממש מתרפקת על אמא, שומעת את שיר הפתיחה, מגיבה – הכל מתוך המקום הבטוח. לאחר מכן היא יוצאת מחיק האם, חוזרת אליה מיד עם כלי נגינה או שניים, ופועלת כשהיא צמודה לאם. Separation individuation ממש מוחשי, כאשר ככל שהטיפול מתקדם, כך היכולת של תמר ליזום ולהיות מובילה משתפרת ומתקדמת. הקשר בין תמר ואמא מתחזק בפעילות המשותפת: הן מנגנות יחד מולי, אמא "שומרת" על המקצב שתמר "מאבדת" – וכך היא מצליחה לחזור ולתופף – סמלי ליכולות שאבדו לתמר, ואמא שומרת עליהן כדי שתמר תוכל לזכות בהן מחדש. האם תומכת בתמר בתהליכים המוסיקליים בחדר, גם כאשר ברור שתמר נמנעת מעשייה שהיא בוודאות מסוגלת אליה. ההליכה יחד עם תמר, התמיכה, שבאה דווקא מן האם, במקום בו תמר נמצאת, הצטרפות אליה והתקדמות בהתאם לקצב שהיא בוחרת – תעניק לה את החוויה של הגנה אימהית – שאבדה בעקירה ובתקופת המלון, ותאפשר לתמר לבחור להיות עצמאית מתוך ביטחון בהימצאותה המיטיבה של האם. דמעות עולות בעיני ההורים, ששומעים בהדרכה בפעם הראשונה על האפשרות שהילדה חוותה היעדר שלהם, בגלל חוסר פניות רגשית שלהם אליה ואל שאר הילדים לאחר העקירה. עם היכולת המתגברת של תמר ליזום, לנהל שיחה מוסיקלית ולא רק חיקוי או נגינה משותפת-נתמכת, מתעצמת גם היכולת להיפרד בבוקר בקלות וללכת לגן באופן עצמאי, לצאת מהבית בשליחויות קטנות, ולמצוא פתרונות לקשיים מזדמנים. האם מפסיקה לבוא עם תמר לטיפול, אבל תמר ממשיכה לבד. הגננת מרוצה מהיוזמות שתמר נוקטת בגן, ומהיכולת שלה ליצור קשרי גומלין טובים עם חבריה. השיפור הניכר בחדר, בבית ובגן מצדיק סיום הטיפול בתמר.

 

ג.4. אבל על הבית, הסתגלות לשינוי

שירה[5], בת שמונה וחצי לומדת בכיתה ג', הופנתה לטיפול באוקטובר 2006, שנה לאחר ההתנתקות, בגלל היותה פגיעה כל-כך, מתקשה בלימודים, מתוחה. הוריה מגדירים אותה: ילדה קשה. תמיד חושבת שכועסים עליה. הוריה של שירה טרם מצאו עבודה מסודרת. באינטייק אני רואה מולי אם שכתפיה שחו, זו הפעם הראשונה מאז שסיימה את בית הספר התיכון שהיא מובטלת. האם הגישה כבר אין-סוף פעמים קורות חיים ונענתה בשלילה – אולי בגלל שהיא כבר נמצאת, ב"ה, בשנות החמישים לחייה. האב, שהיה חקלאי מצליח, חלה מאז הגירוש, נמצא בבדיקות וטיפולים שונים, ולא עובד. מתמודדים עם מציאות קשה. כשאני פוגשת את שירה אני רואה ילדה מכונסת בעצמה, מתקשה לבחור ולהביע את רצונותיה, לא מחייכת בכלל. היכרות עם כלי הנגינה, אלתורים משותפים בכלי הנגינה, חיקוי מקצבים ופעילויות מוסיקליות שונות מאפשרים לה להיפתח קצת. שירה מתלוננת על הקראווילה הקטנה, ואני שומעת אישה קטנה שמקוננת על ביתה שאבד. לא טוב לה בבית הספר שהוריה בחרו עבורה. יש לה זיכרונות יפים מכיתה א' בגוש, בכיתה ב' עברה כמה מסגרות, ועכשיו בג' היא מרגישה שחברת בית הספר והאווירה בו לא מתאימים לה. היא מתארת את חייה בגוש ואת השינויים שעברה בדרך ציורית כל-כך, שאני מציעה לה לעשות אלבום זיכרון – שם היא תדביק תמונות משמעותיות, ותכתוב את הזיכרונות שלה.

קיוויתי שאיסוף הזיכרונות יעזור לשירה לעבד את האובדן. הזיכרון יהיה אסוף, שמור ומוגן. ובהמשך התהליך אני מקווה ששירה תוכל לפנות את עצמה לראות באמת את המקום החדש אליו הגיעה, ותנסה להסתגל אליו. פגישות ארוכות אנחנו ממיינות את התמונות שהביאה, היא מעצבת את האלבום וכותבת את זיכרונותיה. הבית היה מקום נפלא עבורה: גדול, מרווח, עם גינה יפה מסביבו. החממות של אביה, החיות שגידלו, מקומות משמעותיים שהיו כר פורה למשחקי דמיון – כל אלה מצאו מקום באלבום ובדברים שכתבה לצד התמונות. היא זוכרת את גן הילדים וכותבת חוויות מפורטות עליו. זיכרונותיה הם מגיל 3-4 והלאה. לעיתים קרובות שירה מבקשת לשלב מוסיקה: אלתורים ושירים, כדי להפיג את הרצינות של העבודה באלבום. בשיחות המלוות את העבודה אני מנסה לבחון עם שירה את חוויותיה היום-יומיות, ולמצוא בהן נקודות אור שיאזנו את תחושותיה הקשות והשליליות כלפי מציאות חייה הנוכחית. בהדרגה נוצרת תמונה מורכבת של החיים בגוש ושל החיים בניצן – תמונה מאוזנת יותר, ופחות מנגידה את שתי התקופות. לקראת סיום העבודה על האלבום, כליווי לתמונה של קופסאות הקרטון הארוזות על רקע הבית שלה, היא כותבת[6]:   

האריזות של הבית שלי בגוש קטיף:

בהתחלה, הרגשתי שאני אולי אפילו קצת שמחה לעזוב את גוש קטיף. לפעמים היה מאוד מפחיד לגור בגוש. היו יריות. היו פצמ"רים, והיו פיגועים. למשל, אח (ז"ל) של חברה שלי, נפגע ע"י מחבל שהסתתר באזור החממות וירה עליו. המחבל ניסה לירות על עוד מישהו, אבל הוא הצליח להתחמק. באחד הימים בערך ב-5 לפנות בוקר, נפל פצמ"ר ממש ליד הבית שלי והתפוצץ. למזלנו אף אחד לא נפגע. היו לילות שפחדתי לישון. היו לי ממש סיוטים.

גם המשפחה מחוץ לגוש, דודים ודודות, פחדו לבוא לבקר אותנו. אם הם הגיעו, הם פחדו לצאת החוצה, ופחדו מקולות הירי. באו אלינו ממש מעט. וזה היה קשה.

לכן, כשידעתי שצריך לעבור למקום אחר, שמחתי. חשבתי שיהיו לנו בתים גדולים ויפים, ויהיה לנו יותר כייף. רציתי שינוי – לעבור מקום, קצת נמאס להישאר תמיד באותו מקום. אבל מאז שאנחנו בניצן, אני רוצה לחזור לגוש. ניצן הוא מקום מעצבן. הוא גדול מדי ורועש, אני אוהבת מקומות קטנים ושקטים. בגוש היה לי טוב בביה"ס, וכאן לא טוב לי בביה"ס. 

לאחר סיום האלבום, שיצא מרשים ומרגש, שירה משלבת יותר את חוויותיה הנוכחיות, אנחנו מנגנות לחוד וביחד, מתוך המוסיקה אנחנו מנסות למצוא את נקודות החוזק שלה, היא מחייכת לעיתים קרובות, ולפעמים אנחנו אפילו צוחקות יחד.

 

ג.5. "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית"

תהליך הבחירה של המשפחות לאן כל אחת הולכת היה מורכב. שיקולים של עבודה, של קרבה לבני משפחות המוצא, ההתפלגות של הקהילות ולאיזו חברה אני משייך את עצמי, אידיאולוגיה ונוחות – כל אלה היו כר נרחב לדיונים בין בני הזוג, לעיתים של המשפחה כולה בבחירת יישוב הקבע. משפחות התלבטו במשך חודשים רבים, לעיתים למעלה משנה, רק בסוגית מקום היעד. לאחר שנקבע מקום היעד עלתה שאלת גודל הבית העתידי ויכולתה של המשפחה לבנות. ככל שהמחלוקות בין בני הזוג התגברו – כך עלתה רמת המצוקה של ילדיהם.

לדוגמה אספר על שחר, בת 7, לומדת בכיתה א', נולדה ארבעה חודשים לפני הגירוש. הצעירה במשפחה ברוכת ילדים. הגיעה לטיפול בגלל שישנה באופן קבוע במיטת ההורים, צמודה לאמא ברמות מטרידות, היא סובלת מחרדות מפני טילים ואזעקות, וקשה לה להסתגל לדרישות בית הספר: להגיע בזמן, להכין שיעורי בית... יש לשחר התפרצויות כעס שמכבידות על סביבתה ועליה.

בניית הבית מביאה את משפחתה של שחר לחיכוכים קשים שלא חשבו שיגיעו אליהם. ההורים לא מסכימים ביניהם על גודלו של הבית ועל התקציב. הם מתקשים לממן את העלויות הגבוהות והויכוחים סביב נושאי הבנייה והכסף מעכירים את האווירה ופוגעים בהם ובילדיהם. תהליך בניית הבית נמשך כבר למעלה משלוש שנים. החלטות מתקבלות ונעזבות. ההורים טרודים בדרישות הרבות שהמציאות מציבה בפניהם, והילדים מנסים לגונן על ההורים: אנחנו נעזור. הם חוששים שאולי, חלילה, ההורים ייפרדו בגלל כל זה... השלד של הבית עומד ולא מתקדם. התקציב להמשך הבנייה מתעכב.  

חוסר היציבות מתבטא גם בקושי לשמור על עקביות בטיפול, על דיוק בזמנים. שחר מבטאת במשחקה רצון להיות גדולה יותר: אמא או סבתא. המשחק חסר שקט: כל הזמן המשפחה נוסעת, לא ברור מי נמצא ומי לא, נוסעים לשמחה, נוסעים ללידה... שחר רוצה שאהיה הילדה, והיא מבטיחה לי לקחת אותי לכל מיני מקומות מושכים: ללונה פארק, לטיול, לקנות גלידה – ולא תמיד מצליחה לעמוד בהבטחותיה. כדי לנסות ולהתקדם בטיפול, אני מציעה לאם להצטרף למספר מפגשים משותפים לה ולשחר – אך היא לא מצליחה להתפנות לכך. המשחק משקף היזקקות גדולה של שחר לתשומת לב הורית שיראו אותה, שיהיו איתה. אולי בלילה היא משיגה את הנוכחות שלא נמצאת שם במשך היום. המשחק משקף גם את הכאוס השולט בחייה. הטיפול לא באמת מצליח לעזור, ולאחר עבודה ממושכת – השיפור זעום.

הכניסה לבית חדש יכולה להיות מלווה בקשיים רגשיים רבים, אבל ההסתגלות מגיעה לבסוף. הוריה של לי, בת עשר וחצי, לא שבעי רצון מהאווירה ביישוב בו בחרו. הם כבר תקועים בו – אבל לא טוב להם. הם בנו, הבית ממש "שלהם" – תכנון כמו שרצו, עיצוב כמו שרצו, אבל המעבר לבית החדש מתעכב ומתעכב. לא מרגישים קשר אליו. לא מרגישים רצון לעבור. חודשיים הבית המוכן מחכה להם ורק אז הם עוברים. לי התחילה את הטיפול כאשר הם גרים עדיין בקראווילה. בתוך המשפחה הגרעינית הם חוו בשנתיים האחרונות מחלה מסוכנת, פציעה מסוכנת ופטירה של אחד הסבים. בגוש קטיף גרו באזור מוכה פצמ"רים באופן מיוחד, ולאחר נפילה של פצמ"ר על ביתם, לי נזקקה לטיפול פסיכולוגי. גם היום לי סובלת מפחדים: לא מוכנה ללכת לבד לשירותים,  מאוד פוחדת במקלחת, מסרבת לישון לבד בחדר. פעם אחותה יצאה מהחדר – ולי פרצה בצעקות מרוב פחד! לי מודעת לפחדים שלה ורוצה להתמודד איתם, אבל פוחדת. היא פוחדת להקיש על תופים – מעדיפה צלילים שקטים יותר. מתנסה, שורדת את החוויה, אבל לא חוזרת אל התופים. היא מתקשה לבחור, מצפה שאוביל ואדריך אותה כל הזמן. אחרי מספר פגישות היא אומרת שהיא דווקא כן רוצה כבר לעבור... ואחרי זמן נוסף חוזרת בה. לאחר שעברו לבית החדש הפחדים התעצמו. יש לכך סיבה חיצונית ברורה: היו הרבה נפילות טילים מיד לאחר שעברו, ודווקא אמא היא זו שפחדה יותר מכולם, רעדה בכל הגוף, איבדה שליטה. לכאורה: בבית יש ממ"ד ופחות סיבה לפחד, אבל הוא עדיין זר. עוד לא מרגישים בו את הביטחון שמקנה הזמן, ומעניק לבית את התחושה שהוא "בית". לי לא מרגישה "בבית". היא פוחדת מכל סוגי החיות, גם מחרקים, והבוקר אחיה הרג נחש ארסי בצמוד לבית! הרחובות עדיין מקרינים זרות, הבית שלהם ממוקם בקצה היישוב, והמרחב גורם לה להרגיש מבודדת, חשופה. היא רוצה לשמוע את השיר "בית חם" של עופרה חזה: "ילדה רוצה רק בית חם"... "מחסה לנשמה"... "תן לה כוח בנשמה"... לאחר תקופה קצרה לי מעיזה לומר שיותר טוב לה עכשיו בבית. אנחנו משוחחות על הקבוע והמשתנה בחיים. הקבוע נותן ביטחון. המשתנה – עניין. גם במוסיקה: אנחנו זקוקים לפזמון החוזר כדי לבסס את הביטחון, ומשם יוצאים לחידושים וחוזרים שוב "הביתה", למקום הבטוח, לפזמון החוזר. ואנחנו עובדות על הקבוע והמשתנה בכלי הנגינה, ומבססות את ה"קבוע": באלו כלים נבצע אותו, באיזה מקצב, חוזרות עליו, ומנסות להכיר אותו טוב יותר, להרגיש איתו בטוח, להרגיש איתו "בבית".

יום אחד הלכה ברחוב עם שתיים מחברותיה ולידם נעצר רכב עם ערבים בתוכו, והם ניסו לרדוף אחרי הבנות, שברחו צועקות עד ששכנה יצאה אליהן והכניסה אותן לביתה. הערבים הסתובבו במהירות לעבר השטח הפתוח שליד הבית, נכנסו, עצרו, ועזבו את המקום. באותו היום היו כמה פריצות לבתים בסביבה. לי מרגישה שניסו לחטוף אותה ופחדיה מתעצמים בהתאם... אנחנו עובדות על מחשבות חוסמות ומפריעות, מחשבות מרגיעות, ועל כך שהפחד, לפחות במידה מסוימת, מיטיב איתנו. הוא מאותת לנו להיזהר מסכנות. אם הוא לא היה – לא היינו נזהרים! אבל פחד שמנהל אותנו לא נחווה כחיובי. מה חיובי בפחד שלה? מה הוא מונע ממנה לעשות? ואיזה פחד כדאי להיפטר ממנו בכלל. לי בוחרת את השיר "אל תדאגי לי אמא" של פבלו רוזנברג לסיום המפגש.

בהמשך, היכולת של לי לעיתים רחוקות להקיש על התופים מאותתת לי שהפחדים הוחלשו. ההורים מדווחים שהסימפטומים כמעט ונעלמו: היא מוכנה לצאת מהבית גם לאחר רדת החשיכה, מסתובבת בחופשיות בין חדרי הבית, נכנסת ללא בעיה לשירותים ולמקלחת. מתחילה להרגיש "בבית".

ויש את אור, בת 11, – שבזמן העבודה איתה הבית הולך ונבנה. היא מתעניינת ומכירה היטב את התכנית של הבית. שמחה על כל התקדמות גדולה כקטנה. כשמגיע שלב העיצובים היא בוחרת עם ההורים את הקרמיקות, את גווני המטבח, את הארונות לחדרים. נראה שבמשפחה זו הבנייה דווקא מתקדמת באווירה טובה ובשמחה, למרות הקושי הכלכלי. השמחה על המעבר הצפוי מתעצמת בחורף, כאשר הרוחות והגשמים שירדו גורמות נזקים משמעותיים לקראווילות. בשנה הבאה הם כבר יגורו בבית...

ויש גם את רון, בן עשר וחצי. ילד טוב, שקט, המורה הפנתה אותו לטיפול בגלל שהרגישה שנסגר, נהיה עצוב, משהו עובר עליו. אנחנו עובדים על מה שקשה ומה שמחזק. מנגנים... בפגישה השישית הוא מגיע קורן: היום הוא לא צריך לחכות שיבואו לקחת אותו, כי אמא נמצאת עכשיו ב"קבע" (אזור בתי הקבע החדשים, בניגוד לקראווילות הזמניות) – באה לנקות את הבית אליו הם עוברים ממש עוד מעט! יהיה לו חדר משלו, הוא יתקרב לחברים הרבים שכבר עברו! אנחנו יוצרים פעמוני רוח ממפתחות התלויים על חלקו העליון של קנקל פלסטיק חתוך. המפתחות – יכולת הכניסה לבית. יש גם מפתחות שלא רואים אותם, אלה מפתחות הכניסה לחדרי הלב. היכולת להיפתח ולספר מה שמעיק עליך, גם מה שטוב. זו היכולת שאבדה לרון, והוא נסגר. ההסתגלות לבית החדש קצת קשה: המעבר קורה בתקופת הקיץ, ועדיין לא הותקנו מזגנים בבית החדש. מעיק. אבל כאשר הם מגיעים הכל נהיה טוב יותר. הם שותלים גינה יפה, היא פורחת וגם רון. מורתו מדווחת שיש שחל בו שינוי ניכר. בעבר מעולם לא פנה אליה בבקשת עזרה, היום הוא מבקש עזרה כשהוא צריך לה. הוא נראה שמח יותר ומשתתף באופן פעיל בשיעורים בכיתה. אמו של רון מספרת על שלווה יותר גדולה במשפחה, יותר שמחה, יותר שקט. לכתחילה ידעו שאין להם מספיק כסף לבנייה, לכן היו מחושבים מאוד, לא התפתו לעבור את התקציב בהוצאות לא מתוכננות. מפתח ההסתפקות במועט שלהם עזר, והיא שמחה מאוד על כל פרט ופרט שהצליחו להגיע אליו בבית! שמחה שמקרינה על סביבותיה.

ד. לסיכום

שמונה שנים של טיפול, עשרות ילדים. כל אחד עולם בפני עצמו, לכל אחד משפחה ייחודית. אינה דומה חווייתו של האחד להתנסות של השני. וגם אם סיפור המסגרת הוא דומה, לכאורה, הרי הציור הפנימי שונה עד מאוד.

על קצה המזלג ניסיתי להעלות את הסיפור האישי יחד עם ההתמודדויות הכלליות. הסיפור לא תם. אולי לעולם לא ייתם. הזיכרונות יישארו – הם צרובים בנו.

את השקלול המדויק של השפעת הגורמים השונים על החלמתו של היחיד אשאיר לחוקרים. סיפרתי על חלק מההתמודדויות שהיו מנת חלקם של הילדים ושל הוריהם והמשפחות. בכתיבתי ניסיתי להאיר השפעות אפשריות של קשר הורים ילדים, של טראומות קודמות, של אווירה משפחתית על יכולת ההחלמה של הילדים. ובעיקר להאיר את ההתערבות הטיפולית בעזרת אמנויות ובעיקר בעזרת המוסיקה, על הצורות השונות של הופעתה, כמיטיבה ועוזרת בשיקום והחלמה.

"את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק"...

 

[1]  לפי אתר וועד המתיישבים של גוש קטיף: 66% ממשפחות גוש קטיף עברו לבית הקבע. בחמש קהילות 100% של התושבים נמצאים בבתיהם, לעומת ארבע קהילות ש 0% מהמשפחות עברו לבית הקבע. הנתונים מעודכנים לאוגוסט 2014 – 9 שנים אחרי העקירה.

[2] עופרת יצוקה – מבצע שהחל לאחר חטיפתו של גלעד שליט בדצמבר 2008. נמשך בין התאריכים: 27.12.2008-18.01.2009.  הפסקת ירי הטילים המאסיבי מרצועת עזה אל ישובי עוטף עזה הייתה אחת ממטרות המבצע.

[3] מבוסס על ספירה, ללא ניתוח סטטיסטי.

[4]  שם בדוי, כמו כל השמות במאמר. לעיתים שיניתי פרטים נוספים בתיאור המטופל/ת למניעת זיהוי.

[5]  שם בדוי

[6]  לעיתים עזרתי לשירה לנסח את המשפטים, אבל הרעיונות ורוב המילים – הם שלה.

לחץ לקריאה נרחבת בנושא את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק